המוסד לביטוח לאומי נ' "הפול" המאגר הישראלי לביטוח

פסק דין

לאור הסכמת הצדדים, שהוגשה לתיק בית משפט ביום 21/5/12, הנני מורה על דחיית התביעה.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת ההוצאות.

התביעה כאן היא תביעה לשיבוב בעיקר לסכום ההלוואה העומדת. עילת התביעה היא הסכמית מכוח  הסכמים בין המוסד לבין חברות הביטוח בישראל.

תכלית ההסכמים הייתה להסדיר באופן חוזי את מערכת היחסים שבין המוסד המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, לבין חברות הביטוח האחראיות לפיצוי הנפגעים, ובכך למנוע את ההתדיינויות המשפטיות שהיו נדרשות בכל עת שהמוסד היה חפץ להפעיל את זכותו לתביעת שיבוב

השאלה המצויה במחלוקת בין הצדדים, בטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, היא השאלה אם הוראות ההסכם מקנות למוסד את הזכות לדרוש מחברות הביטוח שיפוי בגין סכומים המועמדים לזכות נפגעים כהלוואה עומדת לרכישת רכב.

בניגוד לטענת התובע, כל בתי המשפט השלום המחוזיים שדנו בסוגיה ובשאלה זו, קבעו באופן ברור כי אין עילה ממגוון שיקולים שבתי המשפט ציינו, אין, למיטב הבנתי, פסק דין שהכיר בזכות המוסד לביטוח לאומי מכוח העילה ההסכמית.

בשני פסקי דין שאפנה אליהם כעת, בית המשפט הכיר בתשלום ההלוואה העומדת בנסיבות מיוחדות מאוד, כדלקמן:

לעניין תיק ת.א. 880/06;

ת.א. 880/06 הכרת בית המשפט-מכוח פסק הדין של השופט ברלינר, אינה יונקת קיומה מהעילה החוזית ופרשנות הוראת סעיף 3 להסכם, אלא מכוח פקודת הנזיקין. שכן שם התביעה הייתה מכוח תביעת השיבוב הנזיקית ולא ההסכמית.

מכאן, לא ניתן להקיש מפסק דין זה לענייננו בשל השוני בעילה.

לעניין תיק ת.א. 9329/07;

ת.א. 9329/07 אין בו קביעה כלל ועיקר וכך קבעה כב' השופטת שטיינץ:

"הנתבעות לא ביקשו לחקור את עובדי הציבור, עורכי התעודות. עיקרו של רכיב "ההטבות בניידות" הוא ההלוואות העומדות, ולמעשה, רק ביחס להלוואות אלה ניתנה רשות להתגונן. בסיפא לסיכומיהן הבהירו הנתבעות כי אף שרכיב "ההלוואה העומדת" שנוי במחלוקת, לא יעמדו על טענתן בעניין זה (ס' 83 לסיכומיהן). לפיכך, יש לחייב את הנתבעות בתשלום מלוא הסכום הנתבע."

אם כך, הנתבעות שם ויתרו על טענות אלו בסיכומיהן  ובשל כך בית המשפט מצא בשל ויתור זה בסכום ההלוואה העומדת! אין קביעה כלל ועיקר. אין פסיקה ולא ההייתה כזו.

בשונה מכל ההחלטות האחרות בעניין קיומה של מחלוקת בפסיקה , במקרה ההלוואה העומדת הייתה תמימות דעים בבית המשפט על כל ערכאותיו, ככל שזו נובעת –מעילה חוזית כבמקרנו, אין ולא עומדת תביעה למוסד לביטוח לאומי.

אי לכך לא הייתה מחלוקת בפסיקה ובית המשפט העליון אישר את כל ההחלטות הקודמות. ראוי לציין כי בפסק דינו של בית המשפט העליון הובאו כל הפסיקה שדנה בהלוואה עומדת הנובעת מעילה חוזית , ואין פסק דין אחד אשר קובע כי למוסד לביטוח לאומי, אישר זכות שיבוב בסכום שבפועל המוסד אינו משלמו בפועל.

על כן, התמונה של הפסיקה בסוגיה שבפני  הייתה אחת ויחידה הן מעת משלוח הדרישה ,עובר להגשת התביעה, הן  במהלך ניהולה וכלה בפסק הדין של בית המשפט העליון. תמונה זו , לא השתנתה, הייתה ונותרה אחת בעקביות ,ללא חריגים.

היה ראוי לתובע להמתין –לאור פסיקת המחוזי, עד להכרעת בית המשפט העליון ואז לשקול הגשת תביעות, משלא עשה כן, והעדיף סיכון ניהול התביעה, ראוי במקרה זו לחייבו בהוצאות.

אין זה מקרה הדומה למקרה של סוגיית "רכב מעביד" כלל ועיקר.